שבוע במחלקה הכירורגית- הניתוח

יום ראשון

הגדולה לא הלכה לבית הספר.
 יצאנו לטייל ביחד , עשינו קצת קניות אך בעיקר נהניתי איתה 'כמו שנהניתי עם הקטנה כמה ימים לפני.
היה לי חשוב שיהיה להם זמן אמא לפני שאני מתאשפזת.
אחרי הצהריים 'כשהתארגנתי והכנתי תיק הייתי מבולבלת לגמרי. היה לי קשה מאוד להפרד מהן והתאפקתי לא לבכות. מעכתי אותן במיליון חיבוקים ונשיקות והגדולה בכתה . הבטחתי שאתקשר כל יום להגיד להם בוקר טוב ולילה טוב .
הגענו לבית החולים בערב. יום לפני הניתוח . הכניסו אותי לחדר עם עוד מישהי מבוגרת . החלפתי בגדים והתישבתי במיטה. האחות הגיעה, בודקת לחץ דם וחום ותוקעת לי זריקת קלקסן לדילול דם בבטן.
מסתבר שאת הזריקה הזו אני אצטרך להזריק בסופו של דבר במשך חודש כמעט .....
הזוגי ואני מדברים וצוחקים. הוא בעיקר מרגיע אותי כי הלחץ שלי הוא מההרדמה עצמה.
הוא עוזב אותי מאוחר בערב , לא לפני שבדקנו שהניתוח אחרי שעה 15:00 בצהריים  והוא מבטיח לי שיגיע שעה לפני.
אחרי שהוא עוזב, מגיעה עוד מישהי לחדר, כנראה עם קצת בעיה פסיכיאטרית. משגעת את האחיות והרופאים ולא נותנת לנו לישון בלילה .

יום שני

מתעוררת מוקדם , שוב בדיקות,אינפוזיה ואני בצום . 
בשעה 11:00 נכנסת האחות בסערה ומודיעה לי שמחכים לי בחדר ניתוח!
מה??אני נכנסת ללחץ- לא מוכנה להתנתח עכשו , בעלי עוד לא הגיע!!
מקפיצה אותו מהעבודה וכשהוא בדרך , הסניטר מגיע ואומר שהוא צריך לקחת את זו שלידי.
האחות התבלבלה בשמות.
מזל שלא עשו לי נתוח בקע .....
אני נושמת לרווחה וממתינה לתורי. כשזה מגיע , הדופק שלי על 230 ..... ולא עוזר הכדור שהאחות הביאה לי (בונדורמין) , זה אולי הופך אותי לקצת ישנונית אבל לא מוריד מההתרגשות.
מסיעים אותי במיטה כמו בסרט קומדיה, מפה לשם ,עד לכניסה לחדר המתנה לפני ניתוח. חובשת כובע סטרילי מבד ובעלי ממשיך לעודד אותי.
מזל שלפני שעה דיברתי עם דודה שלי והיא הסבירה לי על החויה שלה מההרדמה. היא הרגיעה אותי. חוץ מזה , אני כבר פה, אי אפשר להתחרט.
מכניסים אותי לחדר ניתוח .הרופא המרדים מסביר שהוא נותן לי אנטיביוטיקה ושהכל בסדר חוץ מהדופק שלי....אז להרגע. כן , בטח.
המנתח נכנס , מחזיק לי את היד. 
"דוקטור אני מפחדת..." אני אומרת בשקט 
הוא מחייך ואומר  "גם אני ." הוא הולך להתכונן לניתוח ואני יודעת בבטן שהכל יהיה בסדר.
מסיכה על הפנים ואני נושמת נשימה עמוקה והופ....הכל נעלם.
הדבר האחרון שאני עוד מצליחה לשמוע זה את המרדים אומר לי "לילה טוב!"

אחרי שנייה (או כך זה נראה בשבילי) פוקחת עיניים ואני בחדר אחר,צועקת ובוכה , מרגישה שרפה בבטן "כואב לי בבטן!!" אני צועקת במן אפיסת כוחות .
האחות  ממהרת אליי , מסדרת משהו באינפוזיה ואני נרדמת שוב .
מתעוררת שוב ,כאשר מגלגלים אותי מהחדר והנה בעלי מחזיק את היד. הכל בסדר,אני רגועה. עולה למחלקה וממשיכה לישון, לא ממש מודעת למה שקורה לי. לא מצליחה כל כך להשאר ערה.

יום שלישי

האחות מסבירה שהיא צריכה להוריד אותי מהמיטה . אני מתיישבת על הכסא. עדיין עייפה.
 לא כואב לי כלום אבל יש בחילה . בטח תקעו לי מלא משככי כאבים.
מתחילה לעשות כמה צעדים אבל רוצה לחזור לישון.
הבעל מגיע, מתישב עם המחשב הנייד, אני בקושי בהכרה. ישנה שוב ומדי פעם קמה לעשות כמה צעדים.
הוא עוזר לי להתקלח אבל זה מסובך עם הנקז והקטטר , מה גם שזה נורא מתיש אותי, אבל חייב בגלל התפרים. היום עובר דיי בטשטוש. אני עדיין מוזנת בנוזלים, לא רעבה או צמאה אבל תשושה לחלוטין.

יום רביעי

היום , כבר הכל נראה אחרת. מוציאים לי את הקטטר, אז יותר קל ללכת, למרות שעכשו צריך ללכת לשירותים כל פעם . ואני הולכת דיי הרבה, בגלל האינפוזיה. השלפוחית והקיבה מתרוקנים לגמרי ובנוסף על הכל - קיבלתי מחזור. מסתבר שהניתוח דיי משבש את ההורמונים בגוף , אני עדיין בצום, מקבלת משככי כאבים וזריקות וולטרן בישבן. זה כואב!
אני מטיילת במחלקה ובעיקר מחכה, מחלימה. 

יום חמישי

קיויתי שהיום ישחררו אותי. בבוקר מוקדם הורידו אותי לבדיקת שיקוף. צילום שבו צריך לשתות נוזל שקוף ומתוק (שכמעט הקאתי אותו מגועל)
הרנטגנאית בודקת את הצילום ואומרת שהכל בסדר, אין דליפה אבל לחכות להוראת רופא ע"מ להתחיל לשתות.
הוראת הרופא הגיעה רק בשעה 14:00 !
אני מתחילה לשתות מים ...................וזה מגעיל.
בתור אחת שממש מכורה למים, זו הרגשה של בגידה. מים? מגעיל? מסתבר שכן .
שותה לאט לאט , יחד עם האינפוזיה וכמובן מבינה שאין שחרורים היום . רק מחר.
אני כבר מתה מגעגועים לילדות והבעל הולך להביא את הגדולה . הדמעות יורדות איך שאני רואה אותה מחבקת ומועכת אותה כמה שאפשר. היא נרגעת כשהיא רואה אותי. שאני עדיין בסדר.

יום שישי

ביקור רופאים. הרופא מגיע להוציא את הנקז. מורה לי לנשום עמוק. אמנם זה לוקח 2 שניות אבל ההרגשה היא כאילו מושכים את כל המעיים החוצה דרך צד.הוא גם לא מרוצה מהכמות שאני שותה ומחליט לא לשחרר.
 אני בוכה נהרות של דמעות לבעל בטלפון, בזמן שהוא בסידורים,מתרוצץ מפה לשם.
מתעצבנת ומנסה לשתות בכוח ומקיאה. מתעצבנת עוד יותר.
הבעל מביא לי קצת סירופ להמתיק את המים והפלא ופלא, קצב השתייה מוגבר . אנחנו מטיילים ברחבי בית החולים. אני אומרת שלום לשמש הנעימה ובפעם הראשונה השבוע נושמת לרווחה .
הרופא המנתח בא שוב לבדוק אותי בצהריים, עדיין לא מספיק שתייה והוא לא מוכן לשחרר .
בוכה.
אוף!
מתקשרת לחברה, שמסבירה לי שככל שאני שם ,אני בהשגחה ושאני לא אקח את זה כזה קשה.
היא מרגיעה אותי קצת ואני מחליטה להפסיק ליילל ולעשות מה שהם אומרים.
אחרי הצהריים ,אני מכריחה את הבעל לנסוע הביתה ולאכול ארוחת שבת עם הילדות.
בערב הוא חוזר איתן. הקטנה חולה  ואני מועכת אותה מחיבוקים ונשיקות
כיף לי לראות אותן ואת אמא שלי ואנחנו מעבירים את הערב בכיף.
בלילה הבעל חוזר לעזור לי להתקלח, אבל אני תשושה ורדומה מדי,אז הוא נשאר לשבת איתי קצת .

יום שבת

קמה מאוחר (ב-8:00!!)  ומתקלחת. איזה עולם אחר, בלי הנקז ובלי האינפוזיה , פשוט להתקלח .
איך אני לא חושבת לפעמים על הדברים המובנים מאליהם ...
הבעל מגיע ואחרי ביקור רופאים שמתארך לנצח למרות שבמחלקה יש 10 חולים בקושי , הרופא מוסר שהוא יתיעץ עם המנתח ויבדוק לגבי שחרור.
עוד טיול לשמש ואני כבר מחכה למכתב.
האחות מוסרת שהרופא רוצה לבדוק אם אני אוכלת ומביאה לי יוגורט. אני טועמת ומגלה שזה עובר יותר טוב מהמים.
בשמחה אני מודיעה לה שאכלתי חצי והיא מכינה לי את המכתב
צהריים. אני משתחררת. ...אוספים הכל והולכים הביתה.

האשפוז היה דיי ארוך , לא אופייני למי שמתנתח בבית חולים שאינו ציבורי .
חייבת לציין לטובה את המחלקה הכירורגית בבית חולים קפלן. יחס חם ואכפתי , מענה מהיר לכל שאלה או בקשה . אחיות שנכנסות לחדר בחיוך , דיאטניות שמסבירות בסבלנות ורופאים פנימיים יסודיים וקשובים.

ובכל זאת,
אין כמו בבית.

תגובות

Zvia Bachar אמר/ה…
ממש סרט מתח , גמעתי בשקיקה את הכתיבה שלך :-)

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ניתוח שרוול-על פרגון, חוסר פרגון והחלטה אחת אמיצה

כשיש לימונים ....מכינים לימונדה . ממש טעימה

ניתוח שרוול-זימון להרצאה בבית החולים.